החלטה בתיק בש"פ 2151/12

1.        לפני בקשה (שלישית) לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, החל מיום 26.3.2012, או עד למתן פסק דין בתפ"ח 47619-02-11 בבית המשפט המחוזי בירושלים.

2.        ביום 24.2.2011 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום נגד המשיבים ושמונה נאשמים נוספים (להלן: האחרים). כתב האישום, אשר תוקן ביום 27.4.2011, כולל מספר רב של אישומים שעניינם עבירות שנעשו במסגרת פעילות ארגון פשיעה. כתב האישום מייחס למשיבים עבירות שונות שבוצעו במסגרת פעילותם בארגון, בין היתר עבירות של סחיטה באיומים, תקיפה בנסיבות מחמירות, נשיאת נשק, עבירות מרמה שונות, הלבנת הון, עשיית פעולה ברכוש אסור וארגון משחק אסור. למשיב 1 אף יוחסו עבירות של ניהול, ארגון והכוונת ארגון פשע. על פי הנטען בכתב האישום, המשיבים יחד עם אחרים נוספים היו מאוגדים במהלך שנת 2010 בארגון פשיעה, שבראשו עמד יצחק בר מוחא (להלן: בר מוחא), אשר ניהל את הארגון כשהוא אסיר בכלא "השרון". הארגון פעל במבנה שיטתי והיררכי, כאשר לכל אחד מהחברים בו תפקיד מוגדר. נטען, כי פעילותו העיקרית של הארגון הייתה הפעלת רשת הלוואות, במסגרתה הלוו המשיבים והאחרים למאות אנשים סכומים של מאות אלפי שקלים, הלוואות אלו נשאו ריביות גבוהות וכדי לגבותן נקטו המשיבים והאחרים באיומים ולעיתים אף באלימות. לגבי המשיב 1 נטען כי הוא היה כפוף ישירות לבר מוחא ויחד עם אשתו של בר מוחא השניים שימשו מנהלים, מארגנים ומכווני הפעילות בארגון. בבסיס מערכת ההלוואות היו כספים השייכים לבר ומוחא ואשתו, ורוב ההלוואות ניתנו בריבית של 4% לשבוע. לרוב, הלווים נדרשו לשלם את הרבית השבועית, כאשר ה"קרן" נותרה כפי שהיא עד שהלווה יכול היה להשיבה.

           כן נטען, כי העברת הכסף לידי הלווים וגבייתם נעשתה במספר "קווים" שנקבעו על ידי בר מוחא והופעלו על ידי חברי הארגון. המשיב 1 עמד בראש קו הלוואות בהיקף של לא פחות מ- 1,000,000 ש"ח, ואילו המשיב 2 עמד בראש קו הלוואות ביחד עם אחר נוסף באזור נתניה והצפון בהיקף של לא פחות מ- 400,000 ש"ח. נטען כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום מספר הלווים במתכונות זו מהארגון הגיע ל- 250 אנשים, ומספר ההלוואות עמד על למעלה מ - 370 הלוואות, בהיקף של 3.3 מיליון ש"ח (הקרן), והכנסות מריבית של לא פחות מ- 350,000 ש"ח בכל חודש. לצד קווי ההלוואות נטען כי הארגון וכך גם המשיבים ניהלו בתי הימורים. בהמשך לאמור, נטען כי המשיבים והאחרים פעלו במרמה, ערמה ותחבולה בכוונה להסתיר מרשויות המס והרשות לאיסור הלבנת הון מידע בגין הכנסותיהם ממתן ההלוואות ומניהול בתי הימורים.  

           הבקשה למעצר המשיבים עד לתום ההליכים

3.        הבקשה דנן, להארכת מעצר שלישית לאחר שחלפו 9 חודשים ממועד הגשת כתב האישום ומשפטם של המשיבים לא הסתיים בהכרעת דין, היא בקשה חריגה ויוצאת דופן ביותר נוכח העובדה, המצערת (בלשון המעטה), שעד כה לא ניתנה החלטה בבקשה למעצרם עד לתום ההליכים. נדמה, כי המחוקק לא העלה בדעתו ששעה שמוגשת בקשה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים עדיין לא יוכרע גורל הבקשה למעצר עד לתום ההליכים. נראה, אף כי הדבר לא נאמר במפורש, כי נקודת המוצא שביסוד סעיף 62 היא, שהנאשמים שמבקשים להאריך מעצרם מעבר ל-9 חודשים, כבר עצורים עד לתום ההליכים - דהיינו נקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים, קיימת עילת מעצר ונשללה האפשרות לשחררם לחלופת מעצר. מצב הדברים החריג בתיק דנן מחייב להרחיב בתיאור השתלשלות העניינים בכל הנוגע לבירור הבקשה למעצר עד לתום ההליכים בבית המשפט המחוזי.

4.          כאמור לעיל, ביום 24.2.2011 הוגש כתב האישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה להארכת מעצרם של המשיבים והאחרים עד תום ההליכים המשפטיים בעניינם. במועד זה התקיים דיון ראשון בבית המשפט המחוזי בבקשת המעצר (מ"ת 47638-02-11, כבוד השופט י' שפירא). בדיון זה הורה בית המשפט על שחרורם המוסכם של חלק מהמעורבים לחלופת מעצר. ביחס למשיבים וליתר האחרים הורה בית המשפט על מעצרם עד למתן החלטה אחרת, ונקבע כי הדיונים בבקשה יתקיימו בתאריכים 11.4.2011 ו-12.4.2011.

           בפועל התקיים דיון נוסף בבקשה רק ביום 11.4.2011 וגם בו נעתר בית המשפט לבקשות דחייה של חלק מהמעורבים והדיון בבקשה נדחה שוב, ליום 25.5.2011. במועד זה, שהוגדר כתזכורת, נדון עניינם של נאשמים אחרים ובית המשפט החליט כי הדיון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה לגבי כל הנאשמים יתקיים ביום 24.7.2011. ביום 24.7.2011 התייצב לראשונה עו"ד לביא כסנגורו של משיב 1, אשר נראה שהסדיר את ייצוגו רק סמוך לפני מועד זה. מפרוטוקול הדיון עולה כי המשיב 2 ובא כוחו כלל לא התייצבו, ועניינם של המשיבים לא נדון כלל. גם ההחלטה שניתנה בסיום הדיון לא עסקה במשיבים. נראה שבשלב מסוים לאחר מכן נקבעו שוב מועדים לבחינת קיומן של ראיות לכאורה, לתאריכים 4.9.2011 ו- 5.9.2011.

           ביום 4.9.2011 התקיים לראשונה דיון לגופו של עניין בבקשת המעצר של המשיבים. באי-כוח המשיבים כפרו בקיומן של ראיות לכאורה. לצורך ייעול הדיון, הסכימו באי-כוח הצדדים, כי הטיעונים יתייחסו רק לאישומים בעבירות הספציפיות,  ולא לעבירות השונות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003, למעט אישום 27, המייחס למשיב 2 עבירה של נשיאת נשק במסגרת פעילות של ארגון פשיעה. המדינה טענה, כי קיימות ראיות לכאורה לאישומים בעבירות הספציפיות הנ"ל, ודי באישומים אלה, שעיקרם עבירות של סחיטה באיומים, כדי להקים עילת מעצר נגד המשיבים, כך שלצורך בקשת המעצר אין צורך "לצלול" לסבך הראיות העוסקות בעבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה.

           בדיון פירט ב"כ המבקשת את הראיות המתייחסות למשיבים על-פי כל אחד מהאישומים הספציפיים. בא כוחו של המשיב 1 חלק על קיומן של ראיות לכאורה בעניינו, וטען כי נוכח הקשיים הראיתיים והכרסום בראיות יש לשחרר את המשיב 1 לחלופת מעצר. כן ביקש בא כוחו שיוגש בעניינו תסקיר מעצר שיבחן את שחרורו לחלופה. ביום 5.9.2011 התקיים דיון בעניינו של המשיב 2 בו חלק בא כוחו על קיומן של ראיות לכאורה כנגדו ובין היתר טען כי רובם של המעשים המיוחסים לו בכתב האישום אינם מהווים כלל מעשי עבירה ומשכך לא קמה עילת מעצר נגדו. בסיום הדיון ניתנה החלטה כי התיק נדחה לעיון ולמתן החלטה.

           ההחלטה האמורה ניתנה רק ביום 7.2.2012, כחמישה חודשים לאחר הדיון בראיות לכאורה. אלא שבהחלטתו הניח בית המשפט, כי המשיבים הסכימו לקיומן של ראיות לכאורה (בניגוד מוחלט למה שנרשם בפרוטוקול הדיונים מ-4.9.2011 ו-5.9.2011). לאחר שבחן אם ניתן לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר, הורה בית המשפט על מעצרם עד לתום ההליכים. כאמור, ההסכמה שדבר קיומה הונח ביסוד ההחלטה כלל לא התקיימה, וכל שהוסכם הוא, שלצורך הדיון בבקשת המעצר עד לתום ההליכים יטענו לקיומן של ראיות באישומים מסוימים, שכן הדבר יחסוך בחינת הראיות הנוגעות לסוגיית ארגון הפשיעה ויספיק, לשיטת המבקשת, לבסס עילת מעצר. נוכח טעותו זו של בית המשפט ביקש המשיב 1 לבטל את ההחלטה על המעצר עד לתום ההליכים, וביום 22.2.2012 נעתר בית המשפט לבקשה האמורה, לפחות בעניינו של משיב 1. עוד הורה בית המשפט לבאי-כוח המדינה והמשיב 1 להגיש "תמצית טיעון" לגבי הראיות (כזכור הטיעון בנושא כבר הושלם עוד ביום 5.9.2011). הטיעונים הכתובים הוגשו, אך לא ניתנה החלטה והצדדים זומנו שוב לבית המשפט ליום 25.3.2012. במועד זה לא התקיים כל דיון ענייני, שכן המשיב 2 לא הובא ממקום מעצרו. נקבע דיון נוסף ליום 1.4.2012. במועד זה השלימו הצדדים טענותיהם לעניין הראיות. בית משפט אפשר לצדדים להגיש "הפניות לפסיקה לעניין הכרסום בראיות". למיטב ידעתי, נכון למועד מתן ההחלטה דנן טרם ניתנה החלטה בעניין מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים, אף שחלפו כמעט 14 חודשים (!!) מאז שהוגש כתב האישום.

           מהאמור לעיל עולה שייצוג שני המשיבים כבר הוסדר לכל המאוחר בסביבות יולי 2011. במצב זה יש להצר על כך שהדיון הענייני הראשון בבקשה למעצר עד תום ההליכים נערך רק בספטמבר 2011 (בהתחשב בכך שכתב האישום הוגש עוד בפברואר 2011) ושההחלטה בהמשך לאותו דיון ניתנה רק בפברואר 2012. גם לא התחוור מה מקור הטעות בעניין ההסכמה על קיום חומר ראיות, כשפרוטוקול הדיון מיום 4.9.2011 לכאורה לא מותיר ספק באשר לטיב ההסכמות, ומדוע נדרשה שמיעת טיעונים פעם נוספת בעניין הראיות. מדובר בבקשה למעצר עד לתום ההליכים שברגיל יש לקיים בה דיון סמוך ככל הניתן למועד הגשת כתב האישום, שכן אחרת קיים סיכון שנאשם שדינו להשתחרר יוותר במעצר. אם כך יקרה, מדובר בפגיעה חמורה בזכויות הנאשם.

התיק העיקרי

5.        בדיונים בתיק העיקרי (תפ"ח 47619-02-11) חלו עיכובים שונים שנבעו בין היתר מסוגיות הקשורות בייצוגם של המשיבים והאחרים ומעיכובים בשל הסדרת תעודת החיסיון. זאת ועוד, כיוון שחומר החקירה כולל, בין היתר, 180,000 שיחות, עדיין לא הושלם הליך מיונן והעברת השיחות הרלוונטיות לעיון ההגנה. בתוך כך, ארבעה מהנאשמים האחרים הגיעו להסדרי טיעון עם המדינה בעניינם. מצב הדברים הוא שהתקיימה הקראת כתב האישום, אך טרם נתנה תשובת המשיבים לאישום. ביום 3.4.2012 קבע בית המשפט (כבוד השופטים י' צבן - סג"נ, מ' מזרחי, ר' כרמל) כי ביום 4.6.2012 תינתן תשובה לכתב האישום. כן, נקבעו מועדים לשמיעת הוכחות לתאריכים: 25.6.2012; 26.6.2012; 2.7.2012; 9.7.2012 והחל מיום 2.9.2012 בימי ב' ד' בשבוע. נתון זה לא עמד בפני בעת הדיון בבקשה דנן, ועולה מתיק בית המשפט המחוזי.   

             הבקשות הקודמות לבית משפט זה

6.        משחלפו תשעה חודשים ממועד הגשת כתב האישום ומעצר המשיבים, הגישה המדינה לבית משפט זה ביום 17.10.2011 בקשה להארכת מעצרם בתשעים ימים (בש"פ 7563/11). נוכח הסכמת הצדדים, לפיה יוארך מעצר המשיבים עד לאחר 14 יום מהמועד שבו תינתן החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת המעצר עד תום ההליכים בעניינם, קיבל בית המשפט (כבוד השופט ח' מלצר) את הבקשה להארכת מעצרם על-פי המוסכם (ביום 25.10.2011).

7.        משחלפו תשעים ימים נוספים, הגישה המדינה ביום 23.1.2012 בקשה נוספת להארכת מעצרו של המשיב 1 ולחלופין בקשה לתיקון צו המעצר שניתן נגדו במסגרת בש"פ 7563/11 הנ"ל (בש"פ 663/12). כן, הגישה המדינה בקשה בהולה להארכת מעצר שניה מעבר לתשעה חודשים של המשיב 2 (בש"פ 678/12). ביום 26.1.2012 קיבל בית המשפט (כבוד השופט י' דנציגר) את הבקשות באופן חלקי. בעניינו של המשיב 1 דחה בית המשפט את הבקשה לתיקון צו המעצר. במסגרת ההחלטה עמד בית המשפט על הבעייתיות במצבו של המשיב 1 לפיה הוא "נמצא במעצר כבר קרוב לשנה בלא שנקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו", אולם "נוכח חזקת המסוכנות הקמה במקרה דנן בשים לב לעבירות המיוחסות למשיב והחשש כי שחרורו ממעצר יביא לשיבוש הליכי משפט כמו גם לאור החשש להימלטותו מפני אימת הדין, מתקשה אני לראות כיצד ניתן לשחררו ממעצר בשלב זה". נוכח מכלול הנסיבות האמורות נעתר בית המשפט לבקשה באופן חלקי והאריך את מעצרו של המשיב 1 בשישים ימים. בית המשפט אף קבע, כי יש מקום להאיץ את קצב ההליכים הן במתן ההחלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים והן בשמיעת ההוכחות בהליך העיקרי. על דברים דומים חזר בית המשפט (כבוד השופט י' דנציגר) בהחלטה בבקשה להארכת המעצר של המשיב 2 (בש"פ 678/12) והאריך אף את מעצרו של המשיב 2 בשישים ימים.

             הבקשה דנן

8.        ביום 14.3.2012הגישה המדינה בקשה, זו המונחת לפניי, להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, מאחר שביום 26.3.2012 הסתיימו תקופות המעצר של 60 הימים שנקבעו בהחלטות בית משפט זה (בש"פ 6663/12 ובש"פ 678/12), כמפורט לעיל. הדיון הראשון בבקשה התקיים ביום 19.3.2012. כיוון שבמועד זה נמסר על הזמנת הצדדים לבית המשפט המחוזי ליום 25.3.2012 לדיון בגדר הליך המעצר, הוסכם כי המשך הדיון בבקשה דנן יידחה עד לאחר המועד האמור, שכן הועלתה אפשרות שבינתיים תינתן החלטה בעניין המעצר עד לתום ההליכים. הדיון הבא התקיים ביום 1.4.2012, ובגדרו הוברר שבהליך המעצר בבית המשפט המחוזי עדיין לא ניתנה החלטה.

           טענות הצדדים